<h1>שו"ת הריב"ש סימן ש"פ</h1>
<h2>דף לה.</h2>
מאי דאמר מר שעדות המלח אינו מסיח לפי תומו לפי שלא היתה התחלת שיחתו מן המת. דמה שאמר ליהודי ולכותית ממה אתם מדברים נראה ששמע והבין ממה דברו וכו'. אני תמה והלא מעדות היהודי אינו נראה שהכותי הבין דבריהם, אדרבא נראה שלא הבין, שהרי שאל להם ממה הם מדברים, ואם כן אין לנו לומר שהבין דבריהם, כדי שנאמר שלא יהיה לו דין מל"ת. שאם באנו לחוש א"כ בכל הכותים מל"ת נחוש, כשנראה כותי מספר במיתת יהודי מעצמו, שמא יהודי שאלו והלך לו. וכן בפונדקית [יבמות קכ"ב ע"א] כשראתה אותם נחוש שחשבה בלבה שלשאול את פיה על חביריהם היו באים שהניחוהו אצלה כשהוא חולה, כמו שהוכיח סופם שאמרו לה איה חברנו. אלא שאין לנו אלא מה שעינינו רואות ואזנינו שומעות בעדותו או בספורו. וכל שהוא מסיח לפי תומו לפי דברי העד, אין לנו לחוש ולומר אולי הוא שמע דבריהם וספקם, ונתכוין להסיר ספקם, אלא אם כן יש בדבר הוכחה שהוא מכוין לאיזה דבר שבעבורו משקר, כההיא דאספסתא [שם קכ"א ע"ב] וההיא דקומנטריסין [גיטין כ"ח ע"ב]. ואף אם נאמר ששמע דבריהם, כל שלא שמע שאלת היהודי לכותית, מאי נפקא מינה שהרי כיון שהם היו מספקין גם כמסיחין לפי תומן ודרך ספור, אם הכותי שומע דבריהם ויבא גם הוא בתוכם לספר עמהם מבלי ששאלוהו דבר, למה לא יקרא זה מסיח לפי תומו, והלא אין זה לא מתכוין להתיר ולא מתכוין להעיד שפסלו בו המשנה. ולא שואלין אותו ומשיב שפסול מן הירושלמי [יבמות פט"ז ה"ה] שאמרו שזהו מתכוין. וכן מסוגית גמרתנו דמקשינן והא איה חברנו קא אמרי לה, דמשמע דכל ששואלים אותו ומשיב אין זה נקרא מסיח לפי תומו, אלא מתכוין קרינא ביה. ואם מפני שנתכוין להסיר הספק שנסתפק להם, כיון שלא שאלוהו עליו לא יצא מידי מסיח לפי תומו, שהרי גם הוא חושב שאין בספקם שום נפקותא, אלא שהם מספרים כאשר יספר איש אל רעהו איך קרה למלך פלוני ומלחמה פלונית וזה אומר בכה וזה בכה שאינם אלא ספור דברים והגוי השומע מחלוקתן ואומר לא כך היה מעשה אלא כך היה הנה גם הוא מספר דברים ומל"ת אא"כ שאלו את פיו שאז יש לחוש שהוא מתכוין להעיד.
ומה שהוקשה לך כשהקשו בגמ' [יבמות קכ"א ע"ב] אלא מתני' דקתני ובעובד ככבים וכו' היכי משכחת לה, אמאי לא משני כגון ששמע היהודי מסופק במיתת פלוני בלא שאלה דהוי מסיח לפי תומו וכל שכן כשלא שמע שום מסופק. אין זו קושיא חוץ מכבודך. דהוה ס"ד דמקשה דעובד ככבים נאמן בעדות אשה בתורת עדות דומיא דהנהו אחרינא דמתניתין, וכי היכי דלמאן דאמר נתכוין להעיד עדותו עדות נאמן בתורת עדות, הכי נמי למאן דפסיל נתכוין להעיד נאמן בתורת עדות כל שלא נתכוין להעיד. ומשום הכי מקשי היאך יהיה מעיד בלא נתכוין, והלא כל שבא לב"ד אפילו מעצמו נתכוין להעיד הוא ופסול. והיתה התשובה במסיח לפי תומו שאין עובד ככבים נאמן בתורת עדות דומיא דאחרינא אלא דוקא כמספר דברים ולא במתכוין להעיד. ואם כן נראה שכל שלא בא לבית דין ולא נשאל אלא שספר מעצמו, מסיח לפי תומו קרינן ביה. הא אם בא לב"ד אפילו מעצמו, או נשאל אפילו שלא בב"ד כמ"ש בירושלמי, וכמו איה חברנו, נתכוין להעיד הוא ופסול, ואם מתכוין להסיר הספק היה פסול, א"כ כל מסיח לפי תומו היה פסול, שהרי הוא מתכוין להודיע מה שהם לא היו יודעים, אבל היו סבורים הפך דבריו, ומה לי נתכוין להסיר הספק מה לי נתכוין להסיר הודאי. והלא במאן איכא בי היואי היו מוחזקין בו שהוא חי, וזה בא ומבקש בני ביתו להודיעם שמת היואי, כמו שפירש רש"י ז"ל מאן איכא בי היואי מאנשי ביתו שישמעו את דבריו. ונקרא זה מסיח לפי תומו כיון שאמר זה מעצמו מבלי שאלה קדמה לדבריו. וכן כתב בפונדקית בכת פרש"י והיינו לפי תומה דקודם ששאלוה התחילה לבכות. וכן בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [ל"ה ע"א] דאמרי התם לאתויי מסיח לפי תומו. ופירש"י מסיח לפי תומו שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם עם עובד ככבים ואומרין ראה זקן זה לא ישחט לעולם אלא על ידי מום ואין מכונין שיעשה בו מום.
וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שאינו פוסל אלא מתכוין להעיד, שכן כתב פי"ב מהלכות גרושין [הט"ז] עובד ככבים מסיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כמו שיתבאר ואם נתכוין להעיד אינו נאמן וכו'. ובפי"ג [הי"א] כתב כיצד היה העובד ככבים מסיח וכו' עד וכיוצא בדברים אלו שהם נראים שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן. נראה שכל שידענו שאינו מתכוין להעיד נאמן. אע"פ שהרב ז"ל הביא בדבריו שיאמר העובד ככבים אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה כמה טובה עשה עמי וכו'. איני חושב שאמר זה הרב ז"ל לעכובא, דהא משמע בגמ' מעובדא דהיואי וחסא דכל שאמר עובד ככבים מעצמו בלא שאלה איש פלוני מת, בזה די, דהא לא קאמר אלא שכיב היואי טבע חסא. וכן מההיא דשמע מקומנטרסין איש פלוני מת אל ישיאו את אשתו, ומקשינן עלה בפרק כל הגט והא קיי"ל דעובד ככבים מסיח לפי תומו נאמן, אע"ג דהתם לא קאמרי אלא איש פלוני מת איש פלוני נהרג. וכן מההיא דתנן [יבמות קכ"ב ע"א] מעשה שעמד אחד בראש ההר ואמר איש פלוני בן איש פלוני מת וכו'. ומקשינן בגמרא ודלמא שד הוא ודילמא צרה היא. ולא מקשינן דלמא עובד ככבים הוא ואין זה מסיח לפי תומו. אלא ודאי כל שאמר העובד ככבים עצמו בלא שאלה קדמה לדבריו איש פלוני מת הרי זה מסיח לפי תומו. והרב ז"ל לא כתב כן אלא לרוחא דמלתא שבזה נכיר שאינו מתכוין להעיד, וכמו שהזכירו בגמרא בקצת עובדי דעובד ככבים מסיח לפי תומו כגון ווי ליה לפרשא זריזא דשכיב חבל על קולר בני אדם חבל על ששים בני אדם.
ומההיא דבפרק הגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"ב] דנחיל של דבורים משמע כן, דאמרינן התם כגון שהיו בעלים מרדפין אחריהם ואלו מסיחין לפי תומן ואומרים מכאן יצא נחיל זה. ואמרינן התם אין מסיח לפי תומו כשר אלא בעדות אשה. ומקשינן והא איכא נחיל דבורים והתם בנחיל דבורים אינו אומר אלא מכאן יצא נחיל זה וחשיב להו מסיח לפי תומו כיון שאומרים כן מעצמן בלא שאלה. אלא שהצריכו עוד רדוף בעלים ולא סגי בשיחת הקטנים לפי תומן לבד, כיון דממונא הוא רדוף בעלים סגי במל"ת כיון דממונא דרבנן הוא. וליכא לפרושי וכיון שאמר ומסיחין לפי תומן רוצה לומר ומשיחין דברים אחרים לפי תומן ובתוך אותן הדברים אומרים מכאן יצא נחיל. דהא בהנהו אחריני דמני התם באדם אחד שהיה מל"ת ואמר זכורני כשאני תינוק ומורכב אני וכו', מעשה באדם אחד שהיה מל"ת ואומר אני ואמי נשבינו לבין עובדי ככבים וכו', ובהנהו כשאומרים שהיה מל"ת, אין פירושו שהיה אומר דברים אחרים, שהרי לכולי עלמא די במה שהיו מספרים מענינם, א"כ מה שהזכיר בהם מל"ת, פירושו שאמרו דבריהם מעצמם בלא שאלה אלא כדרך מספרי דברים. אף אני אומר בנחיל של דבורים שפי' מל"ת המוזכר בו, שאומר דבריו מעצמו. אבל אין לומר יותר ממה שמוזכר בגמ' דהיינו מכאן יצא נחיל זה. ואל ישיבני אדם מההיא דזכורני כשאני תנוק שמזכיר כל אותו ספור, ובודאי לעכובא הוא, דליכא למימר דאם אמר אדם כמספר דברים דעו שאני כהן שיעלו אותו לכהונה, והכא נמי נימא בעובד ככבים שאם אמר איש פלוני מת שלא יהא נאמן. דהתם שאני שהוא קרוב אצל עצמו, ויש לנו לחוש שיכוין שיעלוהו לכהונה כל שיאמר אני כהן לבד. אבל כאן כשהעובד ככבים יאמר איש פלוני מת מעצמו כמספר דברים, יש לומר שראוי ליקרא מסיח לפי תומו.
א"כ בנדון שלפנינו נראה שיהיה עדות העובד כוכבים מל"ת, ואף אם שומע דבריהם מתחלה, כל שלא שאלוהו, וכ"ש שבכאן אין הוכחה שהבין ממה היו מדברים והוא התחיל לשאול להם ממה אתם מדברים. ואעפ"י שאין בדברו זה הוכחה במיתת היהודי כמו בבכית הפונדקית, אין בזה קפידא, לפי שבפונדקית שאלו לה בפירוש איה חברנו והיתה ממש מתכונת להעיד לולי שיש בבכיתה הוראה על המיתה, ויש לנו לומר שאף אם לא שאלוה איה חברנו היתה מספרת המאורע, כיון שהתחילה לבכות, אלא שהם מיהרו לשאול. אבל בכאן אין אנו צריכין אלא שיהיה לנו הוכחה שמה שאמרו למלח אנו מדברים באיש פלוני שיש אומרים חי וי"א מת, שלא יהיה זה כשאלה למלח, וכיון שהמלח התחיל [לשאול] להם ממה אתם מדברים הנה נראה דברי היהודי והגויה למלח אינו שאלה אלא תשובה לשאלתו ששאל להם. וכן נראה שהמלח לא הבין מתשובתם שישאלו את פיו אם חי אם מת, שאם כן היה לו לומר חי הוא או מת הוא, אבל אמר להם איך אתם אומרים שהוא חי, נראה שאינו תשובת שאלה אלא כמתמיה מעצמו וחולק על דבריהם. ואפשר שאם היהודי והגויה התחילו לומר למלח ראה אנחנו מדברים באיש פלוני אם הוא חי אם מת, והמלח השיב אני יודע שמת, שזה לא יקרא מסיח לפי תומו, אלא הוי כנשאל ומשיב. ואע"פ שלא אמרו לו בפירוש מה אתה יודע בפלוני או איה פלוני. ואף על גב דבבכורות פרק כל פסולי המוקדשין [ל"ה ע"א] אמרינן שלא מדעתו מותר לאיתויי מסיח לפי תומו ופרש"י שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם עם העובד ככבים ואומרין ראה זקן זה לא ישחט לעולם אלא ע"י מום ואינם מכונים שיעשה בו מום. דאלמא אפילו באומרים הבעלים זה מעצמן לעובד כוכבים, לא חשבינן ליה כאומר לו עשה בו מום. הכא נמי אע"פ שאלו מתחילין לומר לכותי אנו מדברים וכו', אין זה כאומר לו ענה אף אתה חלקך. יש לחלק ולומר דשאני התם דכל שהישראל אינו אומר לו לעובד ככבים עשה, אין בזה הוכחה שיעשה הכותי מום לדעתו של ישראל, אלא מעצמו הוא עושה, שהרי הישראל לא אמר לו שיעשה בו מום, ומפני ספורו של ישראל אין דרך השומע לעשות מום בבהמתו. אבל כאן דבעינן שהעובד ככבים המסיח במיתת היהודי יהיה מל"ת ולא נשאל, אפשר ונכון שזה הוא כשאלה, שהרי דרך השומעין אי זה ספור שמגידים מה שהם יודעים בספור ההוא. וא"כ י"ל שאע"פ שלא שאלו בפירוש אלא שאמרו אנו מדברים בפלוני אם חי אם מת הוי כשאלה, ולזה כוונו באמרם אליו כדברים האלה.
ועוד דהתם ליכא אלא אסורא דרבנן משום קנסא כדאיתא התם לדידיה קנסוה רבנן לבריה לא קנסוה רבנן. אבל הכא דהוי אסורא דאורייתא ואשה זו בחזקת אשת איש יש להחמיר בענין זה ולומר דלא הוי מל"ת. אבל כשהעובד ככבים שואל תחלה ואומר במה אתם מדברים, אז נראה כי מה שישיבו לו אנו מדברים בפלוני וכו' אינו שאלה כלל, אלא תשובה (לתשובתו) [לשאלתו] ששאל להם. וא"כ כשהכותי מספר אחר כך במיתת היהודי, מסיח לפי תומו נקרא, דומיא דהתם בבכורות, דעדיף כששאלו קסדור מה טיבו והיהודי עונה על שאלתו, מהיכא שלא שאלו. דהא אצטריך משנה יתירא לאתויי מל"ת, דהיינו כשלא שאלו קסדור, וכששאלו קסדור הוי בהדיא במתני' דהוי ממילא לפי שהישראל כשמשיב לקסדור בכור הוא ואינו נשחט אא"כ היה בו מום, לא חשבינן ליה כאומר לעובד ככבים עשה בו מום אלא כמשיב על מה ששאל לו מה טיבו. ואע"ג דהתם בעי רב חסדא למימר דאפי' בשאלו קסדור אינו מותר אלא כשמשיב אא"כ [היה בו מום, אבל אם אמר לו אא"כ נעשה בו מום] נעשה כמאן דא"ל זיל עביד דמי. היינו משום דמצי למימר אא"כ היה, ואמר אא"כ נעשה. אבל בנדון זה כל מה שהשיבו למלח היה צריך לתשובת שאלתו ולהבינו ממה היו מדברים. ולמסקנא בההיא דבכורות מסקינן דאפילו באומר אא"כ נעשה הוי ממילא. ומכל מקום כל זה אני אומר כנושא ונותן לפי ההלכה וסוגית הגמ' והסברא. אבל למעשה לבי נוקפי לחומר אשת איש, שהרי אין זה ברור כל כך שיספיק להתיר אשת איש לעלמא ודי לנו בהתר כותי מסיח לפי תומו כשיהיה ברור לנו שיהיה מסיח לפי תומו גמור. אבל כל שיש להסתפק בספורו אם הוא נשאל, הנה זה ספקא דאורייתא ואוקי אתתא בחזקת אסור. שהרי אפשר שכל מה שהתירו בבכורות הוי משום דהוי אסורא דרבנן ומשום קנסא ולא מדינא. אבל באסורא דאורייתא אפילו בשאלת קסדור הוה חשבינן ליה באומר נעשה כאלו אומר עשה ולא הוי כמשיב לדברי הקסדור. וכ"ש הכא שאפשר לומר שדרך כל השומעים ספורים להגיד מה שיודעין גם הם בספור ההוא. משא"כ בבכור שאין דרך לעשות מום בבהמת אחר מפני ספורו. ועוד שכמה גדולי הדור כתבו בנדון זה ודנו לאסור שאין זה מסיח ל"ת ומי יקל ראשו כנגדם. ולכן חוכך אני בזה להחמיר.
